כשאני מתעסק עם חומר, אני מרגיש שאני באחד המקומות הנדירים שאפשר לדבר בהם על אמת ושקר בצורה ברורה. אני חווה באופן מיידי אמת אוניברסלית: או שזה עובד טוב או שלא. לחומר יש גבולות אמיתיים - לא אכפת לו מי אתה. אתה צריך לפעול לפי החוקים שלו.
זה לראות את העולם כמו שהוא, בלי עיוותים פילוסופיים. יש פה משהו מאד מדעי, אבל גם רוחני ולא מוסבר, כי איכשהו זה גורם לנו להרגיש מסופקים. מישהו יכול להסביר מאיפה הגיע בכלל כל החומר הזה ולמה הידיים שלי אוהבות כל כך להתעסק איתו?... העצים האלה עומדים בסדנה ומפתים אותי כל הזמן עם האור החם הזה עליהם.
לפעמים עבודה פיזית נמצאת בעמדת נחיתות, כי לא עברת מבחנים כתובים כדי לקבל את האסמכתא, או שאולי לא התאמצת מספיק בשביל להגיע לאן שהגעת. אין לי שום דבר נגד האקמיה (טוב אולי קצת, בכל מקרה אמא שלי כבר סולחת שאין לי תואר), אבל החומר הוא המורה המושלם - מאד מתגמל מצד אחד ומצד שני דורשני ללא רחמים. המצוינות נמדדת כאן במובן הכי ממשי שיש. אף אחד לא מחלק תארים, רק הרהיט שעומד ומעיד על הבונה שלו.
עבודת העץ היא אקסטרה משמעותית כי אתה יוצר משהו מאד פרקטי. כשאתה עושה משהו שיש לו איזושהי קביעות בעולם, זה מקרקע את תחושת הקביעות שלך. שולחן זה שולחן ונחים עליו דברים. כדי שכל זה יעבוד היד שלי אוחזת במפסלת מושחזת וחותכת את העץ בדיוק בצורה שאני מחפש (או שלא, ואני מנסה שוב). כשאני שומע את החיתוך הזה (סססססססק) אני מרגיש בבית.
אם אתה מצליח לכוונן את עצמך למקום הזה, אתה הופך להיותר מאסטר של הדברים שלך. אתה מתחיל להבדיל בין טוב לרע, בין מה שמשרת בני אדם לבין מה שלא. בין רהיט שבמקרה הטוב רק ממלא את הפונקציה שלו (במקרה הרע גם את זה לא), לבין רהיט שקורא לך לגעת ולהשתמש, בשקט, בנוכחות חזקה. ואם אתה בנית אותו, אתה לרגע מרגיש באמת אדון של עצמך.
בקיצור, בשביל זה אני פה.
שלכם תמיד
Commenti