תמיד אומרים שנגרות היא לנשמה. שהיא משהו מרגיע. לדעתי זה לא נכון. כלומר, זה נכון, אבל גם לא. נגרות היא פשוט מראה (יעני mirror). היא מראה לאיפה שאתה. כי אם אתה ביום לא טוב, או שאין לך סבלנות, או שלא אכפת לך, אתה תשלם. אתה תשלם בתוצאה מרושלת או אפילו בדם. אתה תשלם בניתוק ממה שאתה עושה, או בעצבים על זה שלא יוצא לך טוב. אתה מתרחק גם מהעבודה וגם מעצמך. בסוף יוצא רהיט לא טוב חוץ מזה, יכול להיות שאתה רק מתחיל. כלומר, אתה תינוק שלומד שפה חדשה, וחשוב לראות את זה ולקבל את זה. לפעמים קשה להיות מבוגר שלומד שפה חדשה. יש משהו מפחיד בלהסתכל במראה ולראות תינוק. אבל זאת התחלה.
זה יכול להראות ככה:
הממ. אולי כדאי שאנסה שוב. אם אתה מפוקס, וסבלני, ואכלת וישנת טוב, ואתה ניגש לעבודה מתוך ציפייה להצליח אבל גם מתוך מוכנות לכשלון כי אתה פתוח ללמוד - אז גם העבודה נראית ככה. וכמובן זה עוזר אם כבר עשית משהו הרבה פעמים - כלומר עשית המון טעויות והצלחות, ומערכת העצבים שלך הטמיעה את הפעולות האלה בידיים. אתה מרוכז אבל לא "חושב" על זה יותר מידי. הגוף שלך עושה מה שהוא צריך לעשות. קראתי ציטוט לפני כמה שבועות שנתקע לי בראש: "מומחה הוא מי שעשה כל טעות אפשרית בתחום מאד מוגדר". אני מתאר לעצמי שאם יסגרו אותך בבית עם כל מה שצריך בשביל לשרוד, עץ וכלים - אתה תבין הכל. רק שכנראה זה יקח לך הרבה זמן. בשביל זה יש מורים ומאסטרים - זה נסיון על סטרואידים. בכל מקרה, זה כבר נראה יותר טוב:
אין מה להגיד, כשהחיבורים יוצאים מדוייקים ויפים, מעבר לאסתטיקה יש בזה משהו שממלא אותי בתחושת משמעות.
טוב, אני הולך לפרוס קצת עץ.
שלכם תמיד,
רפאל
Comments