top of page
מפסלת לקורס נגרות.png

סטודיו נגרות מסורתית ברמה בינלאומית

ברוכים הבאים לסטודיו שלי בעמק חפר.
כאן, אני עובד בעץ ומלמד נגרות מסורתית.

 

באתר שלי אפשר לראות מה קורה בסטודיו, ליצור איתי קשר ולהתחיל את הגשמת החלום שלכם, בין אם זה רהיט שיעבור במשפחה בירושה, או לימודי נגרות ברמה הגבוהה ביותר.

תצטרפו אלי,

רפאל

עלי ועל העבודה

_MG_3113_edited.jpg

תמיד אהבתי לגעת בחומר. בסבך החיים, אפשר למצוא בו שקט.

 

תמיד היו לי שאלות. את התשובות לחלקן מצאתי בסוף דרך עבודת העץ.


עברתי בהרבה תחנות, עתיד אקדמי צפוי שננטש לטובת שנים כתלמיד ישיבה, ניגוני רחוב בירושלים ומגורים ביוון כנגן ומורה של מוסיקה מסורתית.

עם הנגרות התחלתי כי חבר אמר "שמע, לך מתאים להיות נגר". ניסית, והוא צדק. עשיתי קורס של משרד העבודה בירושלים ומאז הנגרות היתה בשבילי תחביב, אבל לא משהו רציני. אני זוכר שפעם במהלך הקורס ראינו תמונות של נגרות יפנית ואמרתי שאני חייב לנסוע לשם יום אחד... לא ידעתי אז מה בדיוק משך אותי שם, ועד לאיפה זה יוביל אותי.

לקראת גיל שלושים ידעתי שאני צריך לקחת החלטה רצינית לגבי מה אני רוצה להתמחות בו בחיים. זה הוביל לשנתיים בהם ביליתי כתלמיד ולבסוף כ"Resident Craftsman" בבית הספר "Inside Passage" בקנדה, תחת הדרכתו של מורי (וחברי) רוברט ואן-נורמן. רוברט היה תלמידו של הנגר המפורסם James Krenov - איש מיוחד, אמיץ ועצמאי מאד בעולם הנגרות שגם למד בשוודיה ופיתח סגנון ייחודי משלו. בשנות השבעים הוא שב ללמד בארצות הברית ופרסם כמה ספרים שנתנו להרבה אנשים תקווה שעוד אפשר ליצור באמת מהלב וברמה הגבוהה ביותר.

רוברט מכר את הבית שלו בקנדה ועבר עם אשתו לשנה לארה"ב כדי ללמוד עם קרנוב. כשרוברט הקים את בית הספר שלו בקנדה, ג'יימס הסכים להעביר הרצאות דרך הטלפון לתמידים אחת לשבוע. אנחנו כבר שמענו את השיחות האלה בהקלטות - קרנוב נפטר ב 2009 והותיר אחריו מורשת.

זה היה במהלך הסמסטר הראשון שלי שם, עמדתי במטבח בדירה ששכרתי והתקנתי לי ארוחת ערב, ופתאום העיניים שלי התמלאו דמעות, וידעתי שמצאתי את המקום שלי בעולם, את האדמה לרגלי. אני עדיין זוכר את הריח באותו בית... מזל שאפשר לשאת את האדמה הזאת גם הביתה לכאן. הנגרות המסורתית נהייתה התשוקה שלי בחיים.

היום, אני עובד בעץ. עושה רהיטי ירושה בהזמנה אישית, ומעביר סדנאות נגרות יומיות לאנשים הנכונים שמגיעים אלי.
 

למדתי שרהיט יכול להיות שירה. אני יורדים לפרטי פרטים בעבודה ובהוראה, כי החיים עשויים מהם, ושווה לחיות את החיים האלה. כשמישהו יפתח מגירה בארונית שבניתי, יריח את העץ המשובח, יוציא אותה ויראה שגם הגב שלה נעשה באהבה, שהוא נעים לעין ולאצבע ועשוי ללא פשרות - הוא יידע שהייתי שם, והיה לי אכפת. באמת היה לי אכפת. ככה, אולי, גם השארתי משהו אחרי.

אחרי השנים בקנדה, רוברט ביקש ממני לכתוב עדות על בית הספר. אפשר לקרוא אותה כאן.


סגנון העבודה שלנו מנסה להיות קשוב להלכי הרוח הפנימיים - לא רק כי זה רומנטי ורוחני (זה באמת כזה), אלא מתוך ההבנה שככה נבנים דברים ממש ממש טובים. ברמת הטכניקה, זה אומר שילוב של מכונות נגרות קלאסיות וכלים ידניים מסורתיים, הכל ברמה גבוהה ומתוך נסיון למצוא את השילוב המושלם בין מהירות לאיטיות.

 

זה לא תמיד קל - לפעמים אתה מקבל שיקוף בדיוק למצב שאתה נמצא בו - חסר סבלנות, לא נוכח ואפילו טיפש. ובדרך כלל שם גם קורות הטעויות. ומצד שני: הקסם הזה, הרגעים האלה שהכל עובד בהרמוניה, אתה והכלים והעץ תחת ידיך, וימים שלמים עוברים בלי לשים לב - זה המקום שמרגש אותי, שגורם לשערות שלי לסמור לפעמים כשאני מלמד או עובד, שגורם לי לנשק את כלי העבודה אחרי שסיימתי איתו, שנותן לי תחושת משמעות שהיא לב העניין מבחינתי.

 

להיות מסוגל לבנות משהו, ולשבת מולו, ולחוש גאווה. לא על זה שאני טוב, אלא על זה שבאמת ניסיתי.

את זה אני רוצה להמשיך לעשות כל חיי, להתפרנס מזה ולעזור לאנשים לגלות גם את הדרך שלהם בזה. לכן הסטודיו הזה קיים.

  • Instagram
_MG_2758_edited.jpg
bottom of page